מהתקשורת

ברוס לי, מאחוריך

עיתון ירושלים, 18.8.2000

לאיפה שלא מסתכלים, רואים היום רגליים מתעופפות באויר. מדונה מביסה קבוצת ערסים באם.טי.וי, נזירים סינים מתאמנים בכיכר העירייה ואפילו באופרה כבר פותחים ראשים בבעיטה. הקונג-פו, הטרנג האחרון של המערב, חי ובועט בירושלים. אצל המאסטר אייל שמש נלחמים יחד ערבי מבית חנינא, מתנחל מהגדה, תלמיד ישיבה ולוחם דובדבן. לכולם הוא שינה את החיים. לחלקם הוא הציל את החיים.

לפני כשמונה חודשים ישב פארס חירבאווי לבדו בחנותו שבבית חנינא. לפתע נכנסו למקום שלושה בחורים וניסו לשדוד אותו. "היה גשם ולא היה אף אחד ברחוב", הוא מספר. "והם ידעו שאני לבד בחנות. הם נכנסו שלושה, לבושים שחור עם כובע גרב על הפנים. פחדתי, הייתי בשוק ולא ידעתי מה לעשות. אחד מהם קשר לי את הידיים ושם אותי על הרצפה, השני התיישב עלי, והם שאלו אותי אם יש לי כסף. אמרתי שאין לי, הם לקחו את מה שהיה בכיס שלי וקצת בגדים ויצאו". בעקבות הארוע הטראומטי החל פארס ללמוד קונג-פו. היום, הוא משוכנע, כבר היה מצליח להשכיב את תוקפיו בלי בעיה.

זוהר, בחורה שלומדת איתו בכיתת הקונג-פו, הסתובבה לפני כחודשיים במתחם הפאבים של נחלת שבעה. השעה היתה שעת לילה מאוחרת. לפתע היא חשה ביד הנחה על כתפה ומנסה לדחוף אותה לכוך סמוך. לזוהר, שלא הספיקה לזהות את תוקפה, היה די במכת מרפק אחת לפרצופו. התוקף הספיק לצעוק "איי, איי, הפנים" ונמלט המום אל החשיכה.

התרגילים של מדונה

היום כבר אי אפשר להדליק טלוויזיה, ללכת לקולנוע או אפילו לצאת לערב תרבותי באופרה מבלי להיחשף לכמה בעיטות מסוגננות או קרב מקלות הגון. הקונג-פו חי בקרבנו, והוא בועט את עצמו בעוצמה ובדייקנות כל הדרך אל לב-לבה של תרבות המערב. באם.טי.וי הופכת מדונה בקליפ החדש שלה, 'מוסיקה', לדמות מצוירת שמביסה כנופיית ערסים בסגנון הסיני העתיק; בפרסות לליווי'ס נערך קרב קונג-פו במסעדה בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו; מהוליווד ממטירים עלינו לאחרונה סרטים עתירי פעלולים כמו 'רומיאו חייב למות' ו'מאטריקס'. אפילו את פסטיבל הסרטים המכובד פתחו כאן בסרטו של הבמאי הטייוואני אנג לי, 'נמר, דרקון', אגדה קולנועית המשלבת קטעי לחימה אמנותיים, מרשימים ורבי מעוף (תרתי משמע), שסחטו מהקהל בבריכת הסולטן מחיאות כפיים. וגם האופרה והמחול לא יוצאים פראיירים: באופרה 'טורנדוט', שהועלתה לאחרונה בקיסריה, שובצו לוחמי קונג-פו וטיי-צ'י, ותיאטרון ירושלים יארח השבוע נזירים סינים משאולין במופע קונג-פו, שחלקים ממנו הוצגו השבוע בשעת בוקר מוקדמת בכיכר ספרא.

פוסטר לדו-קיום

בירושלים, שנהוג להלין עליה כי היא מפגרת תמיד בשני צעדים אחרי הטרנדים של העולם החופשי, דווקא פועל מזה 15 שנה חוג קונג-פו בהדרכתו של אייל שמש, חגורה שחורה סאז' שבע, המכונה גם צ'אנג-סי. ומה שמייחד באמת את הקבוצה שלו הוא ההרכב האנושי שלה, שנראה כאילו הוא לקוח מאיזה פוסטר לדו-קיום: לוחם סיירת לשעבר עושה סלטות לצד ערבי מבית חנינא, ותלמידי ישיבה חסודים מתאמנים כתף אל כתף לצד חילוניות חינניות. כולם, אגב, יספרו לכם בשמחה איך הקונג-פו שינה את חייהם. קונג-פו הוא למעשה שם כולל לכל סגנונות הלחימה שמוצאם מסין. המלה "קונג-פו" פירושה התמחות או השקעת זמן ואנרגיה בתחום כלשהו. "כשמישהו אומר 'אני עושה קונג-פו', השאלה השנייה צריכה להיות באיזו שיטה", מסביר שמש. "יש בערך 460 שיטות רשומות, ועוד שיטות רבות שלא רשומות".

שמש עצמו התמחה בשיטת ה'וו-וויי', שמשמעותה 'תנועה ספונטנית' ומטרתה ללמד טכניקות קרב של הגנה עצמית המותאמות למצבים מציאותיים שבהם עלול אדם להיתקל. בשיטה הזו הוא מאמן גם את תלמידיו באולם צנוע במעלות דפנה. כולם שריריים אך מנומסים ורגועים להפליא, כולם מכנים את שמש בכינוי הכבוד 'לו-סי' ('המורה'), וגם מי שהגיע לשם במקרה, סתם כדי לחזק את השרירים או את הביטחון העצמי, נדבר בחיידק. פארס חירבאווי, 26, הגיע לשם אחרי שהותקף, כאמור, בחנותו. בעקבות האירוע הזה, מספר פארס, המליץ לו חבר יהודי של אביו להתאמן בקונג-פו אצל אייל שמש.

"הוא דיבר איתו ואמר שאני ממשפחה בסדר. התקשרתי ושאלתי אם אני יכול לבוא להתאמן, אם זה נעים, לא נעים. הוא שאל: 'יש לך תעודת זהות כחולה?' אמרתי, 'יש כחולה', אז הוא אמר 'אין בעיה, תבוא'". חברי הקבוצה, שאליה הצטרף לפני כשמונה חודשים, כך הוא מספר, קיבלו אותו בחום. "הם ג'נטלמנים כולם, לארג'ים. הם לימדו אותי מהתחלה, ולא עזבו אותי בגלל שאני ערבי. נתנו לי באמת מכל הלב, עד שנדבקתי בקטע". מכות בין ערבים ליהודים, גם אם זה רק באימונים, יכול להיות עניין קצת טעון, אבל מתברר שבתרגול הוו-וויי שליטה היא חלק מהשיטה. "אנחנו נותנים מכות, כן, אבל בשליטה", אומר פארס. "אנחנו נזהרים. נותנים עד הפנים אבל לא פוגעים, ברגליים גם אפשר לבעוט, אבל בזהירות",

אתם מדברים באימונים על פוליטיקה?

"אין לנו זמן לדבר על הדברים האלה, זה שעה וחצי של עבודה אמיתית".

מה יקרה אם מישהו יבקש ממך לנצל את הידע שלך לרעה?

"אני לא אתן מכות לאף אחד. רק אם מישהו ירצה לתת לי בוקס – מה שלמדתי אני אתן לו. אני לומד לא בגלל שאני רוצה ללכת ברחוב ולהגיד: 'בוא תראה, למדתי קונג-פו, אני רוצה לריב איתך'. הלכתי בגלל שקרה לי משהו, ואם זה יקרה שוב ומישהו ייכנס לחנות, אני אוכל להסתדר ולדפוק אותו לגמרי. אם אפשר לגמור את זה במילים – אני מעדיף. תיראי, אני לא עבריין, אני סוחר. אני חושב מה אני יכול לעשות כדי להביא כסף, לא איך לריב עם אנשים. הכי חשוב לי בכל העולם זה העבודה שלי".

מרפק אחד לעמוד השדרה

לצידו של פארס מתאמן ח', לוחם דובדבן לשעבר. הוא מבקש לא לחשוף את שמו בגלל שירותו ביחידה, אבל מוכן לספר איך תרגיל קונג-פו שימש אותו פעם בפעילות מבצעית. "היינו צריכים לתפוס מבוקש בשטח רגיש", הוא מספר. "ירדנו מהרכב, ניגשנו אליו, תפסנו אותו וניסינו להכניס אותו לרכב. אבל הבנאדם התנגד, וזה בנאדם בריא שאני הגעתי לו לכתף. אנחנו היינו מחופשים, ובאותו רגע נחשפנו, ככה שזה היה צריך להיות במהירות. אבל החשוד תפס חזק במשקוף הרכב, ואי אפשר היה לדחוף אותו פנימה. באימונים של היחידה אתה לומד להכניס מכות בכוח, להרביץ בראש. המבוקש הזה באמת קיבל המון מכות לפנים, אבל בגלל רמת האדרנלין וההתרגשות הוא פשוט לא הרגיש כלום, והיה צריך מכות באזורים רגישים כדי לגרום לו להיכנס לרכב". ח' אילתר ושלף: "מרפק אחד לעמוד השדרה, מכה לאשכים, והבנאדם התגלגל לרכב בקלות".

בתור מי שעושה שירות צבאי כזה, אין לך בעיה שבחור ערבי לומד את השיטות האלה?

"אין לי בעיה עם ערבים, נקודה. יש לי בעיה עם ערבי שאומר לי שהוא חמסניק ושהוא רוצה להרוג אותי. אז הכל משתנה בן-רגע. אם פארס היה אומר לי שהוא רוצה להפוך לחמסניק, באותו רגע הוא היה עף מהחוג. אבל פארס הוא בנאדם חמוד ומצחיק וכולם אוהבים אותו, לא רק אני".

ח' ממשיך ונזכר: "פעם התאמן אצלנו בחור מהתנחלות, והוא ופארס עזרו אחד לשני באימון. אני זוכר שהסתכלתי על שניהם מהצד ואמרתי לעצמי: 'הנה השלום מגיע'".

הרמב"ם ממליץ

תלמיד נוסף שמבקש לא לציין את שמו המלא הוא י', שמתאמן במקום כבר ארבע שנים וחצי. הוא מתגורר באחת השכונות החרדיות בצפון העיר. "על השכונה הזאת אומרים שהיא רותחת מחום, כי כולם שם לובשים שחור", הוא אומר, ומוסיף שבישיבה שלו לא כולם יודעים לאן הוא נעלם שלושה ערבים בשבוע, ואם יידעו – לא יראו את זה בעין יפה. "דווקא ראש הישיבה הצליח להוציא ממני משהו לאחרונה", הוא מספר. "הוא זימן אותי לשיחה ושאל: 'לאן אתה נעלם בערבים, זה חשוד, אתה לא עושה שטויות?'. כשסיפרתי לו על הקונג-פו הוא לא כל כך אהב את זה, וביקש שרבנים אחרים בישיבה לא ידעו מזה. עכשיו יותר קל לי. אני כבר לא צריך לסדר לעצמי חתונות, בר-מצוות וכל מיני אירועים שלא היו ולא נבראו כדי לצאת לאימון".

זה לא קשה, כל התירוצים האלה במשך ארבע שנים?

"זה היה לי קשה מאוד, אבל זה נעשה הרגל: 'אני בחתונה, אני בבר-מצווה'. כל הזמן אמרו לי 'אתם משפחה מרובה', אבל זה שווה. אני זוכר משפט אחד ש'לו-סי' אמר לי פעם כשלא יכולתי לצאת מהישיבה: 'תשמע, זה הפסד שלך'. זה היה בשבילי כמו סכין בלב, היה לי ממש כואב באותו יום. אבל ברוך השם עכשיו הסתדר". במשפחתו, אגב, טיפוס הגוף הוא לאו דווקא דבר יוצא דופן. דוד שלו למד קראטה, ואביו נהג להרים משקולות בימים שבהם התגוררת בשכונת נחלאות. "היו שם חילונים שעשו הרבה בעיות לתלמידי ישיבות", הוא אומר.

אז תחומי העניין האלה נפוצים בקרב תלמידי הישיבות?

"אני מכיר חבר'ה מהישיבה שלי שהולכים למכון כושר, ויש בחורים מישיבות אחרות שלומדים קראטה, קונג-פו, איגרוף תאילנדי. אבל חלקם עושים את זה במחתרת".

למה בעצם זה אסור?

"קוראים לזה 'תרבות יוון' ורואים את זה בעין לא כל כך טובה. יש אנשים שעושים מזה סיפור, אבל יש גם כאלה שמבינים את העניין, ויודעים שצריך לתת לבחורים לעשות את הדברים האלה".

איך אתה מסתדר עם האימון המעורב?

"מסתדרים, כשצריך להתחלק לזוגות תופסים בחור, ואז אין בעיות. יש קטע כזה שאסור ללכת לים מעורב בשביל לא לראות אותן בכלל, לא להיות ביחד כדי לא להסתכל. אבל לדעתי כשאתה הולך ברחוב אתה גם כן רואה, אז סתם לשחק אותה? על מי?".

מאחורי כל אמנות לחימה מזרחית יש תפיסת עולם רוחנית שלמה. אין סתירה לפעמים בין הדת לבין הפילוסופיה המזרחית?

"זה לא סותר שום דבר מהתורה. אדרבה, הרמב"ם כותב שזה מאוד בריא להתעמל. אבל נכון שכשדוד שלי למד קראטה, הייתה לו בעיה עם הקידה. הוא היה צריך להשתחוות לסמל, ולקבל את המרות של הסמל עליו. הרב שלו אמר לו 'את זה אתה לא עושה', ומאז בקידה הוא פשוט עמד בצד. אבל אצלנו המשמעות של הקידה היא שאני מקבל מהמורה מה שהוא נותן לי, שומר אצלי את הסודות ונותן כל מה שאני יכול באימון".

את הלימודים בישיבה הוא מתחיל בתשע בבוקר ומסיים בתשע בערב. בין אחת לארבע יש הפסקת צהרים שאותה הוא מנצל לעבודות מזדמנות, כדי לשלם עבור החוג, כי הוא "משתדל לקחת כמה שפחות מההורים". איך בכל זאת מסתדרים? עוזרים כמה שעות באיזה חנות או מחלקים עיתונים בתיבות דואר, העיקר להכניס קצת כסף לכיס. בארבע חוזרים לישיבה ובערב מתחמקים לאימון. "היו תקופות שהייתי טס מהישיבה לבית", הוא נזכר בחיוך, "מזליף על עצמי קצת מים, למה הייתי כולי ג'יפה, וטס לאימון במוניות".

"כשיש תרגיל בלי יותר מדי מגע גופני, אין שום בעיה והם מתאמנים איתך כמו כל בן אחר בקבוצה", אומרת צפנת לוי, 16, שמתאמנת במקום שבעה חודשים. "כשיש תרגיל שצריך להצמיד גוף אל גוף וכאלה דברים, אז את כבר מרגישה לבד שזה מרתיע, ואז מוצאים בן זוג אחר או פונים למדריך שיחליף".

וזה לא מעליב?

לוי: "לא, אני מכבדת את הדרך שלהם ואין לי בעיה עם זה. להפך, במצב כזה אני לא רוצה לעבוד איתו, כי אז הוא לא יתרכז בעבודה אלא בדברים אחרים".

הוצאתי לו את הסכין בקלות

האימונים המפרכים, שמתקיימים פעמיים בשבוע, אולי לא מטשטשים לגמרי את הבדלי הרקע – אבל בהחלט יוצרים סו של קשר מיוחד בין חברי הקבוצה. "יש איזו היקשרות מסוימת", אומר גיורא אורמן, 18, מנווה יעקב. "אולי זה פרימיטיבי, אבל ברגע שמתעסקים פיזית אחד עם השני, זה קושר. למשל כשאחד מתעייף והשני עוזר לו. או כשמישהו חוטף וכולם מקבלים חצי דקה הפסקה – ובמקום לשתות ניגשים אליו ושואלים אם הוא בסדר".

אורמן מספר כי לאחרונה, בעזרת השיטה שהוא מתרגל כבר חמש שנים, הוא הצליח להחלץ בשלום ממתקפת ערסים במהלך בילוי עם חברים. "היינו במסיבה בהרצליה", הוא מספר, "וחבר שלי הותקף. זה התחיל מסטירות ובעיטות קטנות. כשהלכנו לחניה הם חיכו לנו שם עם נשק מאולתר – חגורות, סכינים, מקל שבור של מטאטא. "התקרבנו והיה ברור שהם הולכים להיכנס בנו חזק. הם ניגשו אלי ואל יואב, חבר שלומד איתי. זה עם הסכין נצמד אלי, ואל יואב – שהוא ראש מתחתי – הגיע אחד יותר גדול ממני. יואב נכנס בו, הפיל אותו לרצפה ונתן לו אגרופים בראש. זה עם הסכין נבהל ואני פרקתי את הסכין מהיד שלו בקלות. ואז, בגלל הסכין, היתה הצדקה להפיל אותו לרצפה במין סלטה כזאת".

הוא אמר משהו?

"איי!".

הערסים פתחו לי את הראש

"אנחנו לא עושים הנחות", אומר שמש, "ומתעקשים לתת את התחושה הכי אמיתית שאפשר. שלא יהיה נדמה לאנשים שעבדנו, אבל ברחוב הם ייתקלו פתאום ברמת אגרסיביות שהם לא מכירים, או יגידו 'דווקא על זה לא עבדנו'".

מה הטופ? עד לאן אפשר להגיע?

"לאולימפיאדה לא יוצאים מכאן, כי אין חוקים. יש תחרות מאוד גבוהה עם עצמך. ה'וו-וויי קונג-פו' זה לא ענף ספורט, זו אומנות לחימה. יש תצוגות". שמש, 37, נשוי ואב לשניים, גדל ברמת אשכול. לאומנויות הלחימה הוא הגיע בגיל 13, ילד חלשלוש שרצה להתחזק. "הייתי ילד מאוד חולני וההתפתחות שלי הייתה מאוד איטית", הוא מספר. "סבלתי מאסטמה ומדלקות אוזניים בצורה רצינית מאוד. כשאחי התחיל להתאמן בקראטה, הצטרפתי גם אני, כדי לחזק את הכושר הגופני". בחטיבת הביניים של רנה קסין, שבה למד, התנפלו עליו כמה בריונים בגלל שלא היתה לו אש. "הם באו עם מקלות ואבנים, פתחו לי את הראש, ואני, קראטיסט גדול שכמוני, שכבתי שלושה ימים במיטה.

בעקבות התקרית הזאת יצאתי עם הבטחה לעצמי שעל הסיפור הזה אני לא חוזר". שמש המשיך להתאמן בקראטה אבל לא ממש מצא את עצמו, עד שהתוודע לשיטת הוו-וויי. אחרי השירות הצבאי ביחידת 'עורב' הוא נסע לארה"ב כדי ללמוד את השיטה אצל ג'וסף קאולס, מי שהיה תלמיד של ברוס לי. הוא למד אצלו במשך שנה ארוכה ומפרכת, שבסופה הוסמך לאמן לפי השיטה ולייצגה בארץ, וקאולס, שעמו הוא נמצא בקשר עד היום, הפך עבור לג'ו-סי (המורה שלי).

מורה לחיים

בקונג-פו הקלאסי, כאשר תלמיד בוחר לעצמו מורה, זו החלטה שתקפה לכל החיים, והמורה נתפס כדמות של אב רוחני מעורר הערצה. בעולמנו הקופצני אמנם קצת יותר קשה לעשות התחייבות 'פור לייף', אבל היחס שמגלים מרבית תלמידיו של שמש כלפיו בהחלט גובל בהערצה. אורמן: "הוא משהו שרבים מאיתנו שואפים להיות – ברמה, בידע ובאהבה שהוא נותן לנו בתור תלמידים. זה משהו לשאוף אליו ולהעריץ אותו, לא איזה אליל שתולים פוסטר שלו ומחפשים ת'חתימה שלו, אבל זה מין קשר מיוחד". "אני לא משתמש בשם 'אייל' אף פעם", אומר שחף אורקן, שמתאמן אצל שמש כבר שבע שנים. "אני תמיד קורא לו 'לו-סי', גם כשאני מדבר עם ההורים שלו כדי לבקש אותו בטלפון. כשאני מתייחס אליו זה תמיד בתואר 'מורה'".

עבור אורקן, 23, שיטת ההגנה העצמית של הוו-וויי הביאה לשינוי ממשי בחיים. "בבית הספר תמיד הייתי מין קורבן כזה. הייתי הכי קטן בין החבר'ה והכי חלש, וסבלתי ממכות ומהצקות. בשיעור ספורט למשל, אם מישהו היה אומר לי זוז, הייתי זז או נבהל, ואז הוא היה אומר: 'מה אתה נבהל', ובום!, מוריד לי כאפה. "זה היה די מפחיד בשבילי לבוא לבית הספר, אז פשוט השתדלתי לא להיתקל בדרכו של אף אחד". בדומה למורה שלו בשעתו, החל אורקן ללמוד קראטה. "למדתי במשך שנתיים אבל לא הצלחתי להפיק מעצמי שום דבר, והמשכתי לחטוף מכות ולפחד". השינוי, הוא אומר, הורגש רק אחרי שהתחיל להתאמן בשיטת הוו-וויי של שמש, שגם ליווה את תהליך האימונים בשיחות אישיות. "אני לא יכול להגיד שאחרי חודש הכל התהפך. זה היה תהליך ארוך, כי אני הייתי בגירעון, מה שנקרא, של ביטחון עצמי. אבל אחרי כמה שבועות או חודשים של אימון החלטתי שאני עומד על שלי ולא משפיל מבט, גם אם אני אחטוף את אותה סטירה בסוף. משם זה רק השתפר".

היום אתה מסוגל להגן על עצמך?

"היום אין לי בעיה להתמודד פיזית, אבל היום אני לא צריך להגיע למגע פיזי, כי מספיק שהתקפתי מילולית או במבט, וזה כבר מקפל אנשים אחורה. חברה שלי למשל גרה במעונות הסטודנטים, ליד הדשא המרכזי, ומרעישים שם נון-סטופ. בתשעים אחוז מהמקרים צעקה אחת שלי מהחלון מספיקה כדי לפזר אותם, כי הם רואים שאני גם מוכן לרדת למטה ולהתעמת איתם אם צריך. "זה פשוט הפך אותי לאדם אחר. היום אני הולך אחרת, שם לב לסביבה בצורה שונה. זה נשמע נורא מצחיק, אבל אפילו הדרך שבה אני עולה במדרגות היום היא אחרת. היום אני חי בתחושה שאין לי מה לפחד".

לא עשיתי חשבון

גדי ויצמן, 34, שמתאמן במקום שבע שנים, דווקא לא היה זקוק לוו-וויי לחיזוק הביטחון העצמי שלו. הוא, לדבריו, דווקא סבל מעודף ביטחון. "גדלתי בשכונת הפשע מוסררה", הוא מספר, "ושם הסתובבתי עם טיפוסים מפוקפקים. הכל היינו רואים בשכונה – חבר'ה שיושבים עד מאוחר ולא עושים חשבון – לא להורים ולא למשטרה. סמים שהיו רצים חופשי, פריצות. חלק מההווי השכונתי השפיע השפיע עלי באיזשהו מקום, והייתי עצבני ורע בהייחסות שלי לאנשים, לנשים, לכל דבר. תמיד היה לי ביטחון עצמי, ביטחון מופרז אפילו.

מה שהשיטה הביאה לי זה התרגעות, איפוס בחיים, לראות את העולם שונה. לכבד את הכוח של האחרים וגם את החולשה והחסרונות של האחרים, ולא לנצל אותן". ויצמן הגיע לאומנות הלחימה בגיל מבוגר יחסית, 26, אחרי שעזב את השכונה, ותוך זמן קצר התוודע לקונג-פו וו-וויי. "תקופה מסוימת הייתי בין שני עולמות. מתנדנד בין לחזור לחבר'ה מהשכונה או לשנות כיוון לגמרי. הייתי מבולבל. "הפיתוי היה ענק – כולם מסתובבים במכוניות פאר, עם הבחורות הכי יפות, עם תכשיטים, גורמטים וכאלה. אבל אני בבסיס שלי ילד טוב, וכשהכרתי את השיטה זה העיף אותי החוצה".

איך?

"בסופו של דבר עזבתי את השכונה, והשיטה אימצה אותי: הגעתי למקום חדש, האימונים היו נוקשים ומסיביים והחבר'ה הפכו לאחים, למשפחה מלוכדת. זה אולי היה חסר לי, למרות שאני בא ממשפחה חמה, אבל פתאום היו מלא אחים קטנים שמסתכלים עלי מלמטה למעלה. אני זקן השבט בכיתה, כשהגעתי הייתי בן 27 והם היו בני 18. אז הרגשתי שאחרי המורה אני הדוגמה". היום הוא נשוי, אב לילדים ובעל עסק משלו. "זה הביא לי שינוי והשפיע על כל החיים שלי", הוא אומר, "על היחס כלפי האשה, הבית, הילדים והחיים בכלל. לפעמים אשתי אומרת 'אתה מקדיש לזה זמן יותר מאשר לבית', אבל אני לא יכול להתנתק מזה, זה כמו רעל בגוף".

אם לא היית מתוודע לאומנות הלחימה הזאת, אתה חושב שהיית היום בנאדם אחר?

"נשמה, אי אפשר לדעת", הוא עונה בחיוך, ומסכם במשפט שבטח מסתדר עם פילוסופיית הספונטניות של הוו-וויי: "החיים מכתיבים את עצמם מרגע לרגע, אנחנו פועלים בעולם שאינו קבוע מראש".

שיפודי נשרים

כמו כל דבר טוב, גם ה'וו-וויי' פותח על ידי אשה, שלמדה את כל התורה כולה על רגל אחת מנזירה בודהיסטית

'וו-וויי' היא אחת השיטות בקונג-פו שמשמעות שמה הוא, כאמור, 'התנועה הספונטנית', ובמלים אחרות – מה שמתאים לאותו רגע. אצל הסינים תמיד יש גם איזה סיפור פילוסופי שמסביר את העיקרון שמאחורי השיטה, וגם כאן יש משל על נשר ואנפה, שהולך בערך ככה: מעשה באנפה אפורה שישבה על ענף של עץ דובדבן, כאשר נשר גדול מעופף מעליה בשמיים. "אהה!", חשב לעצמו הנשר, "האנפה האפורה נראית חסרת אונים, טרף קל לנשר רב-עוצמה כמוני!". האנפה, שקלטה את הנשר, נשארה קול לגמרי, כיוונה אליו את מקורה המחודד, ואילו הנשר מצא עצמו משופד על מקורה.

"האנפה אינה יכולה לעופף או להלחם טוב יותר מהנשר", מסביר שמש, "ולכן היא בוחרת באפשרות היחידה שלה – פעולה ספונטנית ללא תנועות מבוזבזות. זה רעיון קלאסי לתפיסה של הוו-וויי. בקנטונזית מבטאים את זה 'מו-וויי', שפירושו לא לעשות כלום ולהשיג הכל. הכוונה היא להיראות רגועים חיצונית אך עם זאת להיות מוכנים בכל העוצמה והמחשבה לביצוע הדרוש". השיטה, כמו הרבה דברים חכמים אחרים, פותחה דווקא ע"י אשה – סינית בשם ווינג-צ'אנג ('תקופת האביב היפה', בשבילכם), שחיה לפני כ-400 שנה. ווינג-צ'אנג למדה אצל נזירה בודהיסטית שיטת לחימה שנקראת 'אגרוף פרח השזיף'. היא התאימה את השיטה לעיקרון הוו-וויי, וצמצמה אותה למינימום תנועות, שנותנות מקסימום יעילות.

את הגירסה המשופרת היא הפיצה ברחבי סין במהלך מסעותיה עם בעלה, שהיה שחקן בתיאטרון נודד. כמה מאות שנים אחר כך התוודע לשיטתה גם מי שהיה מורהו של ברוס לי הגדול, יפ-קאן-מאי, שהפך לסמכות עליונה בשיטת לוחמה זו. מספרים על המורה הגדול שהיה יכול להביס את יריביו בעיניים עצומות הודות לשיטת 'הידיים הדביקות', אחת הטכניקות הסודיות ביותר בתורתה של ווינג-צ'אנג. והיא נקראת כך משום שבמהלך קרב היו ידיו נדבקות כמו דבק לגופו של היריב מבלי שזה היה יכול לחמוק ממנו.

ברוס לי חי (ברנה קסין)

נטע אלכסנדר

"כל העיר", תשס"ה 5.11.2004

כשאני מבקשת מאייל קורן (41) להדגים איך אפשר למנוע קרב בלי להשתמש בכוח פיזי, הוא תוקע בי מבט שהיה גורם לשרון להכיר בזכות השיבה. התגובה האינסטינקטיבית שלי מול מבט הקרח שלו הוא לשמוט את העט מידי להצטער שביקשתי הדגמה. שנייה אחרי שהוא מסיים להמחיש למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על "הקרת מבט", קורן מתכופף לעבר בנו בן השבע ומלטף בעדינות את ראשו. "המעבר החד בין עדינות לתוקפנות הוא תכונה הכרחית ללוחם אידיאלי", הוא מסביר בזמן שאני נותנת לדופק שלי לחזור לקצב נורמלי.

כבר יותר מעשרים שנה שקורן מתאמן ומאמן בשיטת הוו-ווי גונג-פו, שאחד מאבותיה הוא ברוס לי. קורן, נציג השיטה באירופה ובישראל, ייסד את הסניף הירושלמי בשנת 1986. לאחרונה זכתה הוו-ווי גונג-פו להכרה ממסדית לאחר שיחידת דובדבן החליטה לאמצה במקום הקרב מגע הצה"לי הוותיק. לראשונה בהיסטוריה הצבאית נסדק המונופול של שיטת הלחימה הישראלית, שנועדה להכשיר את חיילי צה"ל לקרב פנים מול פנים. קשה לקנא במבוקש הפלסטיני שיצטרך להתמודד עם חניכיו של קורן, שמנהל בינתיים משא-ומתן עם יחידות עילית אחרות. חיוך של גאווה עולה על שפתיו כשהוא מספר ששבועיים בלבד של אימוני ניסיון הספיקו למפקדי דובדבן כדי לאמץ את השיטה החדשה. "קרב-מגע כבסיס זה סביר", אומר קורן, "אבל זו שיטה שמשאירה המון חורים ופערים. היא לא מפתחת חשיבה אמיתית, רק נותנת טכניקות. אנחנו לא מכשירים מחשבים. אנחנו מאמנים אנשים חושבים".

יש משהו מדבק בהתלהבות של קורן. קשה להתעלם מהנוכחות שלו. הוא שרירי, שזוף, חייכן ונראה צעיר בהרבה מגילו. הרומן הארוך והסוער בינו ובין הוו-ווי גונג-פו החל בנסיעה לבית-הספר שהקים בדאלאס ג'וזף קאולס, אחד מתלמידיו המקוריים של ברוס לי. קורן, אז חייל משוחרר, נסע לניכר בעקבות המלצה של מכר, והתאהב בגונג-פו ובקאולס ממבט ראשון. "בגיל 12 התחלתי להתאמן בשיטת הקרטה גו-ג'ו-ריו, וממנה עברתי לשיטת חמש-החיות של מנזר שאולין (‘הנזירים המעופפים‘; נ.א.) המשתייך לזרם הקלאסי של הגונג-פו", מספר קורן. "אחרי שירות צבאי כלוחם בעורב, חבר של אבי המליץ לי על המרכז של קאולס. ככה הגעתי אליו, וזה היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי קודם. הייתי רגיל לחכות את המורים וללמוד טכניקות, ופתאום קאולס ביקש ממני לבטא את עצמי. הוו-ווי גונג-פו מאמין שהלוחם חייב להיות שלם עם עצמו, לתת לגוף לבטא את רגשותיו. רוב שיטות הלחימה דואגות לכך שהתלמיד לא יעלה על רבו, ולכן הן מלמדות רק טכניקות. אצל קאולס הרגשתי שהוא מעודד את התלמידים שלו להשתפר כל הזמן, ולהגיע לרמות הגבוהות ביותר".

כמו אומה תורמן ב"להרוג את ביל", שש שנים התאמן קורן אצל תלמידו של לי, מחשל את גופו ואת נפשו. בסיום השנה השישית הותיר לו קאולס לייצג את השיטה בישראל ובאירופה. כיום מחזיק קורן בחגורה שחורה בדרגה שבע (הדרגה העשירית והגבוהה ביותר שמורה למייסד השיטה עצמו; איש עדיין אינו מחזיק בדרגות שמונה ותשע), ובגיל ארבעים הוא מאמן מדי יום עשרות פרחי גונג-פו ברמות שונות באולם הספורט של חטיבת-הביניים רנה קסין. באופן אירוני, האולם שבוא ערך קורן השבוע אימון סכינים מרשים מול תלמידיו הוא אותו אולם שבו עשה את צעדיו הראשונים בעולם אמנויות הלחימה, לפני שלושים שנה. אולם הספורט של בית הספר, אפשר להניח במידה רבה של ביטחון, לא ממש השתנה. האימון השבוע, למשל, נערך על רקע בריסטולים צבעוניים גדולים שעליהם סיסמאות חגים לא מעודכנות ברוח "אביב הגיע – פסח בא". במהלך האימון תוחבים כמה ילדים את ראשיהם מבעד לדלת האולם הצרה, כמו מבקשים לבלוע בעיניהם את התרגילים שמבצעים חניכיו של קורן. לא קשה לנחש מה מושך את ילדי השכונה לבהות במתרחש.

השיטה אמנם מכינה את תלמידיה לקרבות אגרסיביים, אבל יכולות התנועה שהם מפגינים לא היו מביישות את רקדני להקת בת-שבע. לפרקים נראים המתאמנים כמו חברי כת המתרגלים את שפת הסתרים שלהם. יש משהו מהפנט ומרשים בדיוק, בתיאום ובגמישות שמפגינים תלמידיו של קורן – מאמין גדול בתנועה תכליתית, חסכונית. האימון נפתח ברצף תנועות קצר שנראה כמו חלק מכוריאוגרפיה של אוהד נהרין. חיים הלל, מדריך בשיטה ומתלמידיו הבכירים של קורן, מסביר כי "זוהי הקידה המסורתית. למתבונן מבחוץ זה נראה סתם כמו ריקוד קצר, אבל בשביל הלוחמים זה אקט משמעותי. הקידה היא למעשה הסכם בלתי כתוב בין התלמידים למאמן. המשמעות שלה היא שכל מתאמן נותן כבוד למורה, לשאר התלמידים ולשיטה". במהלך האימון הלל מדבר בווליום של קריין רדיו בתוכנית לילית. "חמישים", הוא לוחש, ושלוש שורות של מתאמנים יורדות תוך שניות לחמישים שכיבות סמיכה. ככל שהאימון מתקדם, רמת הקושי והאגרסיביות של התרגילים עולה; המתאמנים מטילים זה את זה, מנהלים קרבות, קופצים, נותנים בעיטות ואגרופים. הילדים שהציצו פנימה בחשדנות כבר עומדים ממש בתוך האולם, וקורן, שמשקיף מהצד על האימון שמעביר הלל, מסביר כי "המתאמנים כאן שוברים אצבעות ואפים וממשיכים כאילו כלום לא קרה. יש במנטליות ובאופי הישראליים משהו שמביא את הלוחמים להישגים מעולים. כאב לא מפחיד כאן אף אחד."

"לא תחביב. דרך חיים"

הצפייה באימון של קורן וחניכיו מאפשרת הצצה שטחית וחלקית לעולם המושגים המורכב של שיטת הוו-ווי גונג-פו. הפיתוח של יכולות הגנה והתקפה הוא רק אספקט אחד, ולאו דווקא החשוב ביותר של השיטה. "ההיסטוריה של הוו-ווי גונג-פו היא ארוכה, מסובכת ומורכבת", אומר קורן, "זו מערכת שלמה ומסועפת של התנהגויות ותפיסת עולם". התפתחות הגונג-פו על שלל זרמיו היא אפוס ארוך ורב-משתתפים. הניסיון להבין מי נגד מי מחזיר אותנו, במקרה של הוו-ווי גונג-פו, 400 שנים אחורה, אל סיפו שנשמע כמו פתיחה מצוינת לסרט הבא של טקאשי קיטאנו.

האגדה, המובאת במלואה באתר האינטרנט הישראלי של השיטה www.wuwei.co.il מספרת על נערה צעירה ששמה ים-וינג-צ'אן, שפירושו תקופת האביב היפה. צ'אן הצעירה לא מצאה את מבוקשה בשיטה שהכתיבו העקרונות הקלאסיים, והחלה לפתח אמנות לחימה משלה. זו התבססה על עקרון התכליתיות הסיני, הוו-ווי (Wu Wei ) ; לעשות מינימום כדי להשיג מקסימום. את שיטתה החדשה הפיצה צ'אן בסיוע בעלה, שהיה שחקן תיאטרון נודד, וברבות הימים נתקל בה מי שהיה לאחד המאסטרים הגדולים בעולם לגונג-פו: ים קאי מן, מורהו האגדי של ברוס לי.

דמותו של לי – לי ג'אן פאן, בשמו הסיני המקורי – מביאה אותנו לאגדה אחרת: סיפורו של הדו-קרב המיתולוגי שנערך בחורף 1964 בצ'יינה-טאון של סן-פרנסיסקו. מול לי, הדרקון שהיה לשם דבר, ניצב אז וונג ג'ק מאן, מורה ומומחה עולמי לגונג-פו. אין ויכוח על כך שהקרב התקיים, אבל יש אינספור גרסאות בכל הנוגע לאורכו, לזהותם של האנשים שראו אותו במו עיניהם – ולזהותו של המנצח. עד היום לא ברור אם לי ניצח את יריבו לאחר שלוש דקות בלבד, או שמא השניים נאבקו ללא הכרעה במשך יותר מחצי שעה. למרות חילוקי הדעות, על דבר אחד יש קונסנזוס גורף: בעקבות הקרב החליט לי לייסד שיטת לחימה חדשה שמטרתה "לפגוש וליירט את ההתקפה של היריב בדרך המהירה והיעילה ביותר".

אחד מתלמידיו של לי בשנים שעשה בסיאטל, לפני שהיה לכוכב קולנוע ועקר לקליפורניה, היה ג'וזף קאולס – מייסד שיטת הוו-ווי גונג-פו. קאולס הושפע מאוד מהעקרונות הפילוסופיים והקרביים של לי, ובעיקר מאמרתו הקבועה לתלמידיו: "קחו את מה שמועיל לכם והיפטרו מהשאר", כדי להפיץ את שיטתו החדשה ואת עקרון היעילות שעמד בבסיסה פתח קאולס את בית הספר בדאלאס. קורן, השומר עד היום על קשר קרוב עם קאולס, מספר כי התקדמותו המטאורית לא התקבלה בעין יפה: "רוב התלמידים שם התאמנו שלוש-ארבע שנים, ופתאום מגיע איזה יהודי זר מבחוץ ותוך שנה מקבל שיעורים פרטיים מהמורה, זה חישל אותי גם נפשית וגם פיזית". למרות הקשיים המשיך קורן באימונים המפרכים – והשאר, כאמור, היסטוריה.

את הקשר האמיץ עם קאולס העביר קורן גם לתלמידיו. איתי שור (25) וחיים הלל (28), תלמידים ומאמנים, נסעו להתאמן אצל מייסד השיטה. הלל, המכנה את המפגש עם קאולס "הגשמת חלום", מספר כי "זו היתה חוויה מדהימה. קאולס בן 77, והוא בכושר יותר טוב ממני. הוא בנאדם מקסים, שמצליח למרות הגיל לשמור על התלהבות ושמחה של ילד קטן. התאמנתי אצלו ופשוט לא האמנתי; הוא עומד על הרגליים ומתאמן שעות על שעות". לאחר שחזר מהמפגש עם קאולס החל הלל לאמן גם את יחידת דובדבן, ולאחרונה פתח קבוצת מתאמנים חדשה במעלה-אדומים. כיום הוא מקדיש את רוב חייו לגונג-פו. "דוד שלי מכיר את ההורים של אייל", הוא מספר, "וככה הגעתי לשיטה. בגיל 13 ניגשתי פעם ראשונה, והתמכרתי. מאז כל הלו"ז שלי נשלט על-ידי האימונים. אימון בא לפני חברה, לפני אירועים משפחתיים, לפני הכל. זה טאבו. היום יש לי שבעה אימונים בשבוע וחמש וחצי שעות של חדר כושר. אני נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטה הפתוחה בתל-אביב כי השיעורים בירושלים מתנגשים לי עם האימונים. הגונג-פו הוא לא תחביב. זו דרך חיים".

"הם כמו אחים שלי"

הלל הוא לא היחיד שאימץ את הגונג-פו כדרך חיים. תלמידיו של קורן, ובהם גם כאלו שהתוודעו לשיטה רק לפני חודשים ספורים, מספרים על שינוי פיזי ורוחני מרחיק לכת. "בזמן הצבא ביקשתי מבנות ששירתו איתי לחפות עלי כדי שאוכל להגיע לאימונים", מספרת ענת סדן-שטוק (23), שמתאמנת בשיטה כבר חמש שנים. "התחלתי דווקא עם טקוונדו", היא מסבירה, "אבל הבנתי שאני רוצה משהו שיעזור לי בחיי היומיום, והחלטתי לעבור לאמנות לחימה יותר פרקטית. הדעתי לאייל דרך חבר ילדות, ומאז אני מתאמנת. זו אמנות שלימדה אותי להגיע מכל מצב להגנה או להתקפה. יש בזה המון קסם. זה מאפשר לי לפרוק את המתחים שהצטברו כל השבוע לולהיות רגועה וחייכנית בשאר הזמןץ זו אחת השיטות היחידות בעולם שפותחו על-ידי אשה, וזה מורגש בתשומת הלב שניתנת לדיוק ולבניית ביטחון, ולא רק לכוח פיזי כמו בשיטות אחרות. היום האימונים שומרים לי על השפיות".

סדן-שטוק, כמו מתאמנים אחרים, מציינת שהמקום הוא "כמו משפחה". איתמר צברי (24), מספר כי "האנשים כאן הם כמו אחים שלי. היחס בין התלמידים למאמנים הוא הרבה מעבר ללימוד הפיזי. אם יש בעיות אישיות, הן משפיעות באופן ישיר על האימון. עברתי שינוי רוחני. זה נתן לי ביטחון עצמי להתמודד עם מצבים. כשאני מסתכל היו אחורה, אני אומר "וואו". גם הלל עצמו מנסה לפצח את סוד המשיכה של השיטה. "יש קסם בוו-ווי גונג-פו", הוא אומר. "זה שילוב של המורה, הכנות והאמת בעשייה. בעולם שלנו הכל ממוסחר, הכל בולשיט. כמה דברים אמיתיים באמת כבר יש היום? חוץ מזה, מהר מאוד רואים תוצאות. בנאדם שהופך תוך כמה חודשים מחלש ורופס לחזק ומלא ביטחון לא יוותר על זה בקלות".

ייתכן שסוד ההצלחה של הוו-ווי גונג-פו טמון גם במערכת היחסים הייחודית שהיא מטפחת בין המורה לתלמידיו. "תלמידים רגילים פונים למאמן בשם לו-סי, שפירושו בסינית "מורה", מסביר שור. "אחרי שנים של אימונים מתפתח קשר עמוק ומיוחד בין המאמן לתלמיד, ואז שניהם יכולים ליצור התחייבות עמוקה יותר. במקרה כזה נערך טקס מסורתי בנוכחות חברי הקבוצה, והתלמיד הופך מתלמיד רגיל לתו-דאי – תלמיד נבחר. התו-דאי מכנה את המאמן "סיפו", שם המעיד על התחייבות חזקה שהיא לא רק פיזית, אלא גם נפשית ורגשית". הקשר הייחודי בין התו-דאי לסיפו נמשך גם אם התלמיד בחר להפסיק להתאמן. יואב הכט (31) תו-דאי של קורן, עובד כיום כעורך-דין ולא מתאמן באופן שוטף כבר יותר מחמש שנים. לדברי הכט, "מבחינת מחשבה ואישיות, אני לוחם כשאני עורך-דין. אלו דברים שלא נפסקים כשהמימד הפיזי נפסק. אני ערני לדברים שקורים סביבי ותמיד דרוך ומוכן להגיב אם יש צורך. קורן הוא כמו משפחה. אני מחכה שהוא יתחיל לאמן במרכז, ויש לי רצון עז לחזור לאימונים. בינתיים אני שומר איתו על קשר שוטף".

"מה עשינו עד עכשיו?!"

ההצלחה שהשיטה זוכה לה עוררה את תאבונו של קורן ועודדה אותו להפיצה ברחבי הארץ. בשנה האחרונה החל הוו-ווי גונג-פו לצבור תאוצה בעיר. מתאמנים חדשים הצטרפו לסניף ברנה קסין, סניף חדש נפתח בספטמבר במעלה-אדומים, וקורן, שמאמן גם תלמידי המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית בכפר-אדומים, החל לאחרונה לאמן את רופאי המחלקה האורתופדית של שערי צדק; כעת נבחנת האפשרות לאמן גם את אנשי רפואת החירום של בתי-חולים אחרים. "בחדרי מיון יש הרבה פעמים אלימות", מסביר קורן. "רופאים צריכים להתמודד עם שיכורים ועם כל מיני בני משפחה עצבנים, וחשוב שתהיה להם יכולת להגיב. כבר חודשיים שאנחנו מאמנים את האורתופדים של שערי-דצק, וזה הולך מצויין. ראינו שהרבה רופאים ממחלקות אחרות רוצים להצטרף, וכרגע אנחנו מנסים לגבש תוכניות להפעלת קבוצות נוספות גם בשערי-צדק וגם בהדסה".

הדובדבן שבקצפת, כאמור, הוא החלטתה של יחידת דובדבן לעבור להתאמן אצל הלל. הלל, ששירת בעבר ביחידה מובחרת, הכיר על בשרו את מגבלותיה של שיטת הקרב-מגע. "שירתתי ארבע שנים ביחידת עילית", הוא מספר, "וקיבלתי הכשרה של קרב –מגע שלא הייתה ממצה ולא הייתה מקיפה. אמרתי לצה"ל" "אם תמשיכו להתאמן כמו שאתם מתאמנים היום, לא תגיעו לכלום". הכי קל להרוג מבוקש, וככה לא להסתכן – אבל גם לא להוציא ממנו שום מידע. החוכמה האמיתי היא לתפוס מבוקש חי בלי לגרום לו נזק ובלי להיפצע. הגישה של קרב-מגע היא לא תכליתית. היא נחמדה מאוד לזירת איגרוף, אבל לא עובדת בעולם האמיתי".

מפקדי דובדבן החליטו לנסות את הצעתו של הלל, והאימונים החלו. "דבר ראשון הרגלתי אותם להתאמן בתנאים פחות סטריליים", מספר הלל. "האימון הוא מאוד אגרסיבי. אחרי השבוע הראשון ניגשו אלי לוחמים ושאלו אותי, "מה בכלל עשינו עד עכשיו?". הגונג-פו נותן מענה לצרכים של הצבא. הרי נוהלי פתיחה באש משתנים כל יומיים. הגוף של החייל זה הנשק שיש לו תמיד, והוא חייב לדעת להשתמש בו. אני מלמד אותם להשתמש בנשק כשנגמרת המחסנית, ולהילחם עם נשק קר. צריך לזכור שקרב-מגע, בסופו של דבר, זה בועה. מתאמנים עם מיגון ובתנאים סטריליים. זה כמו להיכנס לשיעור נהיגה ולנהוג תמיד בהילוך ראשון, באותו רחוב מוכר. צריך להתעורר, לצאת החוצה מהמסגרת". למרות הביטחון המוחלק שהלל וקורן מפגינים לגבי שיטתם, הליך החדרתה ליחידות העילית של צה"ל אטי והדרגתי. "הבעיה בצבא", אומר הלל, "היא שמספיק מפקד אחד שלא אוהב אותנו כדי שלא יעברו להתאמן בשיטה. מישהו למעלה החליט לפני הרבה שנים שקרב-מגע הוא השיטה הנכונה, ומאז לאף אחד אין אומץ לבוא ולהציע משהו אחר. להיכנס למסגרת זה הדבר הכי קל בעולם, אבל צריך גם להעז לנסות דברים אחרים".

"לא מזמן היה אירוע שבו הכו חייל וגנבו לו נשק", מוסיף קורן. "זה בדיוק מסוג המצבים שהגונג-פו נותן תשובה לגביהם. אנחנו מפתחים ראייה מרחבית, מתאמנים עם בגדים, עם חפצים, בגשם, בשמש, בכל מצב. מצד שני, אין לנו מספיק מאמנים כרגע כדי לתת מענה לכל היחידות, ואני לא מוכן להתפשר על זמן ההכשרה או על איכות המאמנים כדי שיהיו יותר. בינתיים אנחנו מסתפקים בלהעלות את המודעות לכך שיש עוד שיטות, וגם לבעיות של קרב-המגע". באופן לא מפתיע, גורמים בכירים בצה"ל מבקשים להשאיר את הנושא על אש קטנה. גורם צבאי בכיר אמר השבוע: "מדובר ביוזמה פרטית של היחידה. זה נועד להעשיר את ההכשרה הקיימת. כל יחידה צריכה לגבש את ההחלטה בעצמה, ואם היא עוברת להתאמן בשיטה, זה נחשב להעשרה של השיטות הקיימות". עד שהשיטה תכבוש את מקומה בקרב היחידות הקרביות, קורן ותלמידיו ממשיכים להפיץ את הבשורה. "האימונים האלו מסוגלים לשנות את החיים ולפעמים אפילו להציל אותם", אומר קורן.

את העובדה הזו הוא למד על בשרו לאחר שמיומנויות הלחימה שפיתח התגלו כשימושיות להפליא בלא מעט מקרים. "פעם נסעתי על האופנוע שלי במזרח העיר", הוא מספר. "נהג ערבי נצמד אלי וניסה להעיף אותי מהאופנוע. הוא עשה תנועה חדה עם המכונית, והתרסקתי על הכביש. ראיתי שהוא עומד ברמזור, קמתי, ניגשתי אליו ובעטתי את החלון של האוטו לתוך הפרצוף שלו. זה לא משהו שאני מתגאה בו, אבל זה מדגים את היכולות של השיטה". האמונה ביכולות האלו, נדמה, היא המניע העיקרי להשקעה של קורן ושל תלמידיו בהפצתה; בעוד שבמקומות אחרים אדם במעמדו של קורן היה נח על ערימת מזומנים קטנה, או לפחות זוכה לחיוך גדול ממנהל סניף הבנק שלו, בארץ הרווח הכלכלי הוא אפסי. בארה"ב, למשל, שיעור בשיטה עולה לא פחות מ-125 דולר; בארץ משלמים תלמידיו של קורן חלק קטן מהסכום הזה תמורת שמונה אימונים בחודש. לא נראה שהעובדה הזאת מטרידה את קורן. "אני בחיים לא אפרוש בגלל כסף", הוא אומר. "אני אפרוש ביום שחניך שלי ישאל אותי שאלה ואני לא אדע לענות לו". לשור, היושב לידו, נפלט חיוך. "יש לי תחושה שכל צה"ל יתאמן בשיטה לפני שזה יקרה", הוא מתנבא.

כתוש את העיתונות

ברוס לי מת מזמן, אבל תורת הלחימה שהוא פיתח עדיין חיה. גם בישראל מלמדים אותה, וכתבנו קיבל שיעור למתחילים. כלומר, למתחילים עם אנשים יותר חזקים מהם

אלון פדות

פורסם: 04.04.07, 11:52

ככתב לענייני כאפות, תמיד ידעתי שיבוא יום והג'וב הזה יחזור אלי בהפוכה: שלא רק אכתוב על אחרים שחוטפים מכות, אלא גם אחטוף אותן בעצמי. ובכן, זה קרה, ויש לי סימנים כחולים שיעידו על כך. מי שסגר בשבילי את הפינה הזאת הם החניכים של אייל קורן, ראש שיטת ה"וו וי גונג פו" העולמית. אם זה נורא מעניין אתכם ואתם פשוט לא מראים את זה, אז רק שתדעו שמדובר בשיטה המבוססת על תורתו של ברוס לי.

כן, תתפלאו. למרות כישוריו המוכחים בתחום המשחק, ברוס לי היה הרבה יותר מסתם אחד שרצה להיות מפורסם. ב־32 שנותיו הוא הספיק להביא את בשורת הקונג פו הסיני למערב, לכתוב ספרים שלמים על פילוסופיות של קרב ותורות לחימה — ולפתח תורת לחימה מהפכנית משל עצמו. לתורה הזאת קוראים "ג'יט קון דו". פירוש השם הוא "דרך האגרוף המיירט", וגם לי אין שום מושג מה זה אומר.

בקיץ 1973, במהלך צילומים לסרט בהונג קונג, ברוס לי מת בנסיבות לא ברורות שעוררו כל מיני שמועות ותיאוריות קונספירציה (מ"נרצח על ידי המאפיה הסינית" ועד "ניסה לעשן ג'וינט והתברר שהוא אלרגי". באמא שלי). אחרי מותו ניסה אחד התלמידים הראשונים שלו, ג'וזף קאולס, להמשיך ללמד את ה"ג'יט קון דו". קאולס לא קיבל אישור רשמי להשתמש בשיטה, אז הוא פשוט קרא לה בשם אחר: "וו וי גונג פו". זה אומר "התנועה הספונטנית", ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה בשפת המקור.

והנה אנחנו מגיעים לקשר הישראלי. בשנת 81' נחת אצל קאולס אייל קורן, שהפך עם הזמן למורה הוו וי גונג פו המוביל בעולם — או כמו שהתלמידים שלו קוראים לו, "ג'וסי". פעם, אגב, קראו לזה "לוסי". אני חושב שהשינוי הזה היה בהחלט החלטה נבונה.

את התורה שקורן מרביץ היום בתלמידים שלו אפשר לסכם ככה: אתה מוכן לכל מה שהולך להפתיע אותך, ויודע להתמודד איתו בידיים חשופות ובתנועות קטלניות ומהירות. אחרי שביליתי כמה שעות איתו ועם התלמידים שלו בסמינר בשדות ים, הבנתי שבהחלט לא מדובר בעוד חוג לאמנויות לחימה: אימוני וו וי גונג פו לא קשורים רק למכות, והחבר'ה משקיעים שנים בלימודי פילוסופיה, אנטומיה, תזונה ומנהיגות. שמו של ברוס לי המנוח נישא פה בחרדת קודש, והחבר'ה נשבעים בתורתו בלהט שלא היה מבייש שום סיינטולוג שמדבר על ל. רון הבארד או טום קרוז. בקיצור, מדובר באנשים רציניים. וכפי שלמדתי על בשרי, גם חזקים.

אתמול רבתי עם גיורא

חוץ מלהכות עיתונאים, החבר'ה של קורן יודעים גם לספר כל מיני אנקדוטות על ברוס לי שלא תמצאו בשום ביוגרפיה רשמית. מתברר שהאיש היה שחצן לא קטן וחמום מוח, שמיהר לחלק שטוזות לכל מיני טיפוסים שרצו להוכיח לו שהם יכולים עליו.

בסרט "הדרקון", שמספר על חייו של לי, יש סצנה מפורסמת שבה הוא נלחם בנציג הקהילה הסינית הרע והאכזר. רק אחרי שהוא מכניע אותו, לי זוכה באישור חכמי המועצה הסינית ללמד את מי שבא לו איזה תורת לחימה שבא לו. התלמידים של קורן יודעים לספר שיש בזה לפחות גרעין של מציאות: יום אחד באו כמה סינים זקנים ועצבניים לבית הספר של לי, והגישו לו מגילה שבה נכתב — רק במילים קצת אחרות — שאסור ללמד את הלבנים המניאקים קונג פו. ואם אני כן רוצה ללמד, הוא שאל אותם, מה תעשו לי? במקרה כזה, הם ענו, הבאנו פה מישהו שיפרק אותך במכות. בכבוד, השיב וניפח את החזה מול איזה בחורצ'יק שנדחף מולו.

"עוד פעם שנינו עשינו אבן, בוא נלך על זוג או פרט וזהו" (צילום: אימג' בנק)

הבחור, שדי שקשק מהסיטואציה, הציע שאולי במקום מכות הם רק ישוו טכניקות. אבל הזקנים סירבו. שום דבר, הם צעקו, דרוך לו על הענבים. ההוא עשה עוד צעד מבוהל קדימה, אבל הסתובב אחורה וברח ברגע שהיריב המפורסם שלו התקרב. ברוס לי מצידו לא היה פראייר: הוא זינק עליו, הפיל אותו לרצפה ושאל אם הוא נכנע. לונג סטורי שורט, הוא בהחלט נכנע — ואנחנו זכינו להתוודע לרזי הקונג פו.

כששאלתי את קורן ואת התלמידים שלו אם גם הם בוחנים את עצמם לפעמים בקרבות אמיתיים — נגיד ב־MMA , הפייבוריט הפרטי שלי — נעניתי בשלילי מוחץ. חלק אמרו שקרבות זירה הם לא מדד לכלום, ושהם מעדיפים לבחון את עצמם בעצמם. אחרים הוסיפו שזה לא יותר ממשחק ילדים, בזמן שהם מתעסקים במצבים של סכנת חיים. טיעון המחץ היה שמור לגיורא, אחד המדריכים הבכירים, שאמר כך: בקרב MMA אסור אפילו להכניס אצבעות לעיניים. תציצו במסגרת "הכה זאת בעצמך", ותבינו שאם אתה לוחם וו וי גונג פו, מדובר בחדשות רעות.

יכולתי להמשיך לקשקש איתם שעות, אבל שני דברים מנעו מאיתנו להמשיך בדיון: ראשית, הם התחילו להתעצבן מהעמדה המסורתית שלי, שלפיה אין בעולם הזה מכות אמיתיות זולת ה־MMA . שנית, התבשרתי שהגיע הזמן לאימון סימולציות קרב — ושאם אני רוצה, אני מוזמן להצטרף ל־60 החניכים. בטח, עניתי, אין שום בעיה, ומיד החלפתי לטי־שירט עם הסמל של השיטה.

פתחנו בחימום קצר ותכליתי, ומיד אחר כך התחלקנו לזוגות והתחלנו לתרגל. תוך כדי, קורן צעק לנו שמתחילים צריכים לעבוד לאט ובזהירות, ושלמתקדמים מותר לעשות מה שבא להם. גיורא "אצבעות לעיניים" תפס עלי חסות, והתחיל ללמד אותי כמה עקרונות בסיסיים: מרחק של מטר אחד מהשני, עמידת מוצא, אחד תוקף במגל והשני מגן ובמקביל תוקף עם היד השנייה. חוץ מזה הוא הסביר לי שהיד צריכה להיות בזווית מסוימת כשהיא יוצאת לחסימה, כי אם לא, היד של התוקף פשוט תעבור אותה.

ביו ג'י, השיטה הכי טובה להוצאת לכלוך מהעיניים (איור: דני גרשוני)

"מוכן?", הוא שאל בסוף הדברים. "תמיד", עניתי, וחטפתי כאפה לראש. גיורא תיקן לי את הזווית, ושוב שאל: "מוכן?". היססתי לשנייה, ומיד חטפתי כאפה לצד השני. עוד לא הספקתי לברר עם עצמי אם הטעות שלי היתה להעלות את הנושא של ה־MMA , וגיורא הוריד לי סטירה מצלצלת לפנים. את זה כבר לא יכולתי לסבול. במקום לשלוח מגל כמו שהוא ציפה, עשיתי הטעייה, התכופפתי, תפסתי לו את שתי הרגליים בתנועה מהירה — ואז הורדתי אותו לרצפה והתיישבתי עליו במאונט. ותרשו לי להעיד שזה היה טייק דאון מושלם.

האמת היא שזאת הפעם הראשונה שעשיתי כזה דבר. עד אז רק ראיתי איך זה עובד אצל אחרים, בטלוויזיה או באימונים, ככה שהייתי די מופתע למצוא את עצמי יושב על גיורא. הוא, מצידו, גם כן היה מופתע. כל כך מופתע שתוך שנייה וחצי הוא העיף אותי מעליו ושחרר לי בוקס לצלעות. בוקס חזק. מאוד חזק.

אם אני זוכר נכון, ולא בטוח שאני זוכר נכון, זה היה הרגע שבו קורן הגיע פתאום בריצה בשביל לבדוק מה נהיה ואיך יצא ששנינו על הרצפה. הכל בסדר, אמרנו לו וחייכנו אחד לשני. אחר כך המשכנו להתאמן עוד קצת — או ליתר דיוק, גיורא המשיך להוריד לי כאפות — עד שמדריך אחר בא לשחק לי בשיער במקומו. באמצע השיעור, כשקורן הוריד את כולם ל־50 שכיבות סמיכה על אגרופים, ניצלתי את ההזדמנות ופרשתי. קשה לומר שבשיא.

והיום כואב לי נורא

כשחטפתי את הבוקס ההוא עוד לא הרגשתי שקרה לי משהו: כנראה שהאדרנלין השתיק את הכאב. בבוקר שאחרי, לעומת זאת, התעוררתי וגיליתי שכל נשימה גוררת אחריה דקירות בצד שמאל. כשהרמתי את החולצה לראות מה העניינים, חשבתי שאני עומד למות. כתם אדום־סגול בצורת האגרוף של גיורא חייך אלי מאזור הצלעות. בשלב הזה החלטתי לנקוט מהלך שתמיד הוכיח את עצמו במצבים דומים בחיי: להתקשר לאמא ולבכות לה שהרביצו לי. רק שלרוע המזל היא לא היתה זמינה, אז במקום זה התקשרתי לעידו פריינטה, לוחם MMA ומורה לג'יו־ג'יטסו ברזילאי. מה אני אגיד לכם, השיחה איתו היתה מזככת כמעט כמו לדבר עם אמא.

"תגיד לליצנים האלה עם הקונג פו שלהם", הוא אמר, "שמתי שהם רוצים, איפה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, אני מוכן לפגוש כל אחד מהם ולהתחייב להכניע אותו תוך 60 שניות".

"אבל אמא, אה, עידו, הם יתקעו לך אצבע לעין", גנחתי בטלפון ומשכתי באף.

"הם מוזמנים לנסות", הוא נחר בבוז והלך להוריד מכות לאיזה איש רע.

סיימתי את השיחה כשבאפי עולה ריח של צ'לנג'. אין לי ספק שברוס לי לא היה מסרב.

לפרטים נוספים, הזמנה לצ'לנג'ים ונקמת דם עיתונאים: www.wuwei.co.il